<h1>משמרת הבית לרשב"א על תוה"ב בית שלישי שער שביעי</h1>
<h2>דף לה:</h2>
בבשולי נכרים. כתב לענין פת של בעלי בתים בשדה וכו'. אמר הכותב דא בורכא, דפת נאסרה במתני' ולא הותרה בגמרין כלל אפילו מפלטר, דהא מימר אמר ר' חלבו דר' לא פלטר נכרי קאמר אלא פלטר ישראל אבל פלטר נכרי לא התיר ר', ור' יוחנן נמי לא אמר שהתיר ר' אלא אפילו קאמר, ומשמע דלדידהו לא סבירא להו אלא גזרה כדקיימא קיימא, וכדמשמע נמי מדאמר ליה ר' יהודה נשיאה לר' שמלאי שמעיה לא היית אצלנו בבית המדרש כשהתרנו את השמן, אמר ליה בימינו תתיר את הפת, א"ל א"כ קרו לן בי דינא שריא. אלמא לפום גמרין לא התיר ר' את הפת. והתירו של פת בעמעום הותר מפני חיי נפש וכדאמור בירושלמי, ומדשקלו וטרו בה נמי ר' חלבו ורבי יוחנן. וכיון שכן לא שייך למימר בהא דרבנן היא ולקולא, דבין לרב דימי בין לרב יוסף לא התיר ר' את הפת, והילכך גזרה במקומה עומדת, אלא דמדרבי יוחנן ורבי חלבו דשקלי וטרו בפלטר שריא או לא, שריא בפלטר, אבל בעל הבית לעולם אסור. וכן הסכימו כל הראשונים נ"ע דפת של בעלי בתים לא הותרה כלל. והרמב"ם ז"ל (פי"ז, הי"ב) כתב פת של בעלי בתים אין שם מי שמורה בה להקל, שעיקר הגזרה משום חתנות, ואם יאכל פת של בעלי בתים יבא לסעוד אצלם. עוד אמר שאינו אוכל פת של בעלי בתים אלא במקום סכנה, כגון שהתענה שלשה ימים. והרמב"ן ז"ל כתב משם הגאונים ז"ל דבשבת בשאין לו פת אחרת מותר לאכול פת של בעלי בתים, לפי שאסור להתענות בשבת, אבל בחול אפילו אין שם פלטר אסור.
עוד כתב דכל מקום שאין שם פלטר ולא נהגו בפלטר קרוי שדה. וזו טעות בידו, דבעיר הא איכא משום חתנות, ולא אמרו אלא בשדה ממש, שהרי אמרו פעם אחת יצא ר' לשדה והביא נכרי אחד לפניו פת פורני מאפה סאה, ואמר מה ראו חכמים לאוסרה, ואקשינן מה ראו לאוסרה, משום חתנות, ופרקינן אלא מה ראו לאוסרה בשדה, ולא אמרו מה ראו לאוסרה שלא במקום פלטר, אלא בשדה דוקא קאמר, דאילו בעיר [כי] ליכא פלטר מי ליכא משום חתנות. (מאי) [ודוקא] קא מקשינן מה ראו לאסרה בשדה, שאין הכל אלא בין עיר לשדה. והיינו דרב דימי אמר פעם אחת יצא ר' לשדה, ורב יוסף אמר דלאו בשדה היה אלא בעיר, וכדקאמר לא כך היה מעשה אלא פעם אחת הלך ר' למקום אחד ואמר אין כאן פלטר, דבעיר לעולם לא שרינן אפילו למאי דהוו סבורין אלא מפלטר, הא בעיר וליכא פלטר ליכא מאן דשרי, דבעיר איכא משום חתנות.
עוד כתב ואפילו ליטול מן העיר פת וכו'. אמר הכותב לא ידעתי מי הזקיקו לכך, שהרי לא התירו אפילו לדבריו לאכול פת של בעלי בתים אלא במקום שאין פלטר ומשום חיי נפש, אם כן כל שיש פלטר ישראל וזה נושא בידו פת לאכול בחוץ, למה הותר ליקח פת של בעלי בתים והלא פת של ישראל מצויה לפניו. ועוד דאילו היה מעשה דאיבו בכי האי גונא, רשע משוית ליה דשביק התירא ואכיל איסורא, אלא איבו פת בעלי בתים שלא במקום פלטר ישראל היה אוכל בי מיצרי, לפי שהיה מתיר לעצמו בשדה אפילו פת בעלי בתים ולומר שאין שם חתנות, וכההיא דרב דימי שהתיר העם לעצמם משום ההיא דר', ולא היא, דר' לא התיר פת של בעלי בתים, והיינו דקאמר רב שאסור לומר דבר שמועה משמו, לפי שעובר על גזרת חכמים, וכל שאינו נוהג על פי חכמים ועובר על גזרת ב"ד אינו נחשב כחכם לומר דבר שמועה משמו, מדה כנגד מדה. ואף כל שאר אנשי ישראל אסורין בזה, דפת בעלי בתים לא הותר כלל בשום מקום, כמו שאמרנו למעלה.
עוד שם ולענין פת של פלטר וכו'. אמר הכותב עיקר גזרת פת של נכרים לא היתה אלא מחמת חתנות, דכל שאוכל מפתו ומבישולו אתי לאיקירובי, והילכך שורת הדין היתה שכל שביד נכרי יהא אסור, בין שאפה ובישל נכרי בין שאפה ובישל ישראל, וכל שביד ישראל יהא מותר, דכל שביד נכרי איכא קרובי דעתא ואיכא למיחש לחתנות, וכענין שכתוב וקרא לך ואכלת מזבחו, וכל שקנה ישראל ואוכל לעצמו מותר, דבביתו של ישראל ליכא משום חתנות, וכדאיבו דאכיל בי מיצרי, וכענין שעשו בשכר שגזרו ביה משום חתנות ואמרינן בפרק אין מעמידין (ל"א, ב') רב פפא מפקין ליה לבבא דחנותא ושתי רב אחא מדפתי מיתו ליה ושתי ותרויהו משום חתנות סבירא להו; אלא שבפת ובישול לא הלכו בהן אחר רשויות אלא כל היכא דאיתיה המותר מותר והאסור אסור, לפי שבפת ובישול יש קירוב הדעת, לפיכך הלכו בהם אחר תחלתן, וכל שהותר בתחלתן אינו נאסר כשבא מרשות לרשות, וכל שנאסר מתחלתו באיסור הוא עומד באי זה רשות שיהיה. ולפיכך כל שאפה ישראל ואפילו פתו של נכרי בעל הבית וישנו ביד ב"ה מותר, אעפ"י שהוא ברשותו והיה לנו לאסרו משורת הדין לפי עיקר גזרתו של פת שהוא משום חתנות, וכן לפי דברי כותב זה שהרי של בעל הבית היה ושל בעל הבית הוא ויש בו משום חתנות, אלא מההיא דביתא דחיטי שמעינן שאפילו הפת של בעל הבית אם אפה אותו ישראל מותר, או אפילו סייע באפייתו. וכן כתב הראב"ד ז"ל בפרק אין מעמידין שאין קמחו נאסר אלא באפיה תליא כולא מילתא, וזה לשון הרב ז"ל ועסת הנכרי אע"פ שאפאו ישראל אסור משום געולי נכרים, אבל אם לשה הנכרי בכליו של ישראל וסייע באפייתו ישראל ואח"כ לקח ממנו מותר, שאין איסור הפת של נכרי בעיסה, לפי שאין חתנות אלא בפת האפויה ומשום בשולי נכרי, והכי מוכח לקמן בפרק השוכר מההוא (חביתא) [ביתא] דחיטי דאשתפוך עליה חביתא דיין נסך ושריא רבא למטחניה ולמפייה ולזבוני לנכרים שלא בפני ישראל, מאי טעמא דאי לפני ישראל חיישינן דלמא אזיל ישראל וזבין מיניה דנכרי, אבל שלא בפני ישראל לא אתי למזבן מיניה משום דהוה ליה פת של נכרים, אלמא בפני ישראל מיהא לית בה משום פת של נכרים ואע"ג דזבין ליה מן הנכרי. ע"כ. וזו שאמר המחבר שאין הדבר תלוי בשינוי רשות, אלא כיון שאילו היה פת הפלטר בידו היה מותר גם עכשיו שבא מידו ליד בעל הבית מותר, זה הכלל כל שביד הבעלים מותר מותר לעולם, וכל שביד הבעלים אסור לעולם אסור; ופלטר בין שהוא בידו ולקחו ישראל בין ששלח לו לביתו בין שזמנו, כל שלא היה שם פלטר ישראל בשעת אפייתו מותר, ואם לקח ממנו ישראל ואח"כ הגיע שם פלטר ישראל לא יצא הראשון מהיתרו, דומה למה שאמרו (יבמות פ"ח, ב') בשנים שאמרו לאשה מת בעלה והתירוה לינשא ונשאת ואח"כ באו שנים ואמרו לא מת לא תצא, ואסיקנא לא נשאת נשאת ממש אלא כיון שהתירוה לינשא לא תצא מהיתירה הראשון, ופת של נכרים אינו כנבלה שנאמר עליו במקום סכנה מותר, בא לו על שלחנו בשר שחוטה אסור בנבלה שהותר בה, דהתם אסורה דאורייתא ולא הותרה אלא במקום פקוח נפש, אין כאן פקוח נפש נסתלק המתיר וחזר האיסור במקומו, אבל פת שאינו נאסר אלא מחמת התקנה וכשאין שם פלטר הותר והעמידוהו על עיקרו, כיון שהותר הותר ולא יצא מהיתרו, ולא נעשה מיליא חוכא ועל שלחן אחד הותר ונאסר ואח"כ הותר. גם מה שאמר דפתו של בעל הבית ביד הפלטר מותר, גם זה טעות בידו, כמו שאמרנו דבתר מעקרא אזלינן, ולא נשתנה דינו כששנה רשותו. ועוד דאם כן ישראל שלקח פת של בעלי בתים ומכרו לישראל אחר יהא לוקח שני מותר בו דלא גרע ישראל ראשון מפלטר ואם זה מותר מצינו התר רחב לפת נכרים ומקום דחוק לתלמידים דרבי חזר להם רחב, לא מוצק תחתיו. ואין דבריו אלא דברי בטלה.
<h2>דף לח.</h2>
עוד כתב לענין בשול שנעשה על ידי נכרי וישראל, אמרינן בגמ' אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן בין שהניח נכרי והפך וכו'. אמר הכותב טעה במה שאמר הלכך תחילתו ביד ישראל כמאכל בן דרוסאי מותר, דתחילתו ביד ישראל אפילו לא הגיע למאכל בן דרוסאי מותר, כל שהניחו ישראל על גבי גחלים אעפ"י שהפך בו הנכרי מיד, דההיא דאמר ר' אסי בר אמי אמר רבי יוחנן כל שהוא כמאכל בן דרוסאי אין בו משום בישולי נכרים, דאתי לאקשויי מינה אמאן דאמר ישראל שהניח בשר על גבי גחלים ובא נכרי והפך בו מותר, ואקשינן עליה מההיא דר' יוחנן דמשתמע הגיע למאכל בן דרוסאי אין בו משום בישולי נכרים, הגיע אין בו משום בישולי נכרים הא לא הגיע למאכל בן דרוסאי יש בו משום בשולי נכרים, הא אוקימנא דהתם כגון דאותיביה בסילתא ושקליה נכרי ואותיביה בתנורא, ותניא נמי ישראל שהניח בשר על גבי גחלים ובא נכרי והפך בו עד שיבא מבית הכנסת או מבית המדרש ואינו חושש. ומאי דקאמר נמי דכל שנגמר ביד ישראל ואפילו מצטמק ויפה לו מותר, והביא ראיה מדאמר סתם הניח נכרי והפך בו ישראל ולא קא יהיב שעורא, אין זה כלום, דהניח כשלא הגיע למאכל בן דרוסאי משמע, דאי בשהגיע, וכל שכן כשהגיע למאכל כל בני אדם, ודאי מבושל הוא זה ולא קרינן להא הניח. ועוד דאי לית ליה שיעורא אף אנו נאמר דאפילו (להתבשל) [נתבשל] כל צרכו ואין מצטמק ויפה לו, כל שהפך בו ישראל מעט יהא מותר, דהא לא יהיב שעורא אלא כל שהפך בו ישראל, אלא לעולם לא קרי הניח אלא בלא הגיע לידי בישול. ומה שהביא ראיה גם כן מדכפליה לישניה ואמר עד שתהא תחלתו וגמרו ביד נכרי, גם זה אינו כלום, דהנחה קרי בכולה שמעתא התחלה, וכל שהגיע לבישול קרי גמר, ואפילו הגיע לבשולו של בן דרוסאי. ותדע לך דלבתר ברייתא דתניא ישראל שהניח בשר על גבי גחלים ובא נכרי והפך בו, איבעיא להו הניח נכרי והפך בו ישראל מהו, ופשיט לה רב נחמן בר יצחק ואמר קל וחומר ומה גמרו ביד נכרי מותר גמרו ביד ישראל לא כל שכן, ומאן אמרו להאי גמרו נכרי, אלא מדקתני ישראל שהניח בשר על גבי גחלים ובא נכרי והפך בו, קרי להפוך שלאחר הנחה גמרו. וליכא מאן דמיקל להתיר בהיפך ישראל לאחר גמר בשול של כל אדם, לפי שכבר נגמר, ולאחר שמסלקו מעל גבי האש כדי לאכלו יחזירנו ישראל ויהפך בו, זה ודאי לכולי עלמא אסור. והמחבר ראה דברי ר"ח ז"ל שאסר כשבא על ידי נכרי למאכל בן דרוסאי, ועל דבר זה כתב המחבר בכולה שמעתין קרי מבושל כל דמטי לכדי מאכל בן דרוסאי ואפילו על ידי נכרי, והוצרך המחבר לומר כן דלא תימא דוקא לאפוקי משום בשולי נכרים וכשהתחלתו הייתה ביד ישראל, וכסתמא דמימריה דר' יוחנן דאמר כל שהגיע למאכל בן דרוסאי אין בו משום בשולי נכרים, אבל התחלתו ביד נכרי לא קרינן מבושל להחמיר עליו ולאסרו אלא להקל עליו עד שיהא מבושל כמאכל שאר בני אדם, אלא אפילו להחמיר עליו ולאוסרו על ידי נכרי קרינן מבושל כל שהגיע לידי מאכל בן דרוסאי, כההיא דאמר רב חמא בר אמי אמר ר' פדת אמר ר' יוחנן האי נכרי דחריך רישא. על זה כתבה המחבר לההיא דריש אוניה. הנה אמת הנה נכון.
<h2>דף לח:</h2>
עוד שם ולענין פת של ישראל שנעשתה על ידי נכרי וכו'. אמר הכותב דבריו עמקי לשון, והמכתב אשר לא נדע לשונו, דמאי קאמר ולא איתמר בה האי טעמא, היכן אמר דלא איתמר, בגמ' או הוא בביתו. והטעם שכתב דתנור בפת והיסקו מלאכה חשובה חשיבא, מאי חשיבות מצא בהסק התנור אצל פת יותר מהיסק כירה אצל תבשיל של בשר, וכן עופות שטופלין בבצק ומבשלין אותן בתנור, וכן צלי אש שצולין בתנור יהא מותר בשגר ישראל.
עוד כתב קשיא טובא ודאי מנהגא, היאך אנו אופין בתנור וכו'. אמר הכותב מן הדומה שלא היו רבותיו מפוייסין ממנו כשהניחו לו לפרש זה, והוא האריך הרבה בדברים שאין להם כאן מקום, וסופן אין בהם רוח חיים, שהטעם שמצא בהיתר בישולי נכרים לחולה בשבת אין לו לא טעם ולא ריח ולא עמד טעמו בו, דמאי דקאמר דכיון שהוא ביום האסור לנו לבשל לית ביה משום חתנות, אדרבה כל שאי אפשר לחולה אלא על ידי הנכרי, והנכרי עושה עמו טובה, כל שכן דאיכא משום איקרובי דעתא טפי. ואם בא לומר שאעפ"י שיש כאן איקרובי דעתא אפילו הכי במקום חולי לא העמידו דבריהם, לא הוה ליה למימר דלית ביה משום חתנות, דאדרבה משום חתנות איכא טפי, אלא דלגבי חולי לא גזרו, ואם כן עלה בדעתו למה האריך כל כך ובא טעמו ברוב דברים, לימא בהתחלת דבריו בישולי נכרים מדבריהם ומשום חתנות, ובמקום חולי לא גזרו. ואין בזה כל כך חכמה לומר שהניחוהו לו רבותיו להתגדר בו. ועוד אם לגבי החולה התירו, מה להם להתיר לגמרי ואפילו לבריא על ידי החולה, די אם לא העמידו דבריהם אצל החולה, כדרך התורה שהתירה אפילו הנבלה אצל חולה שיש בו סכנה, ולא מצא סכין יפה וישראל יודע הלכות שחיטה, נוחר או מעקר, ולחולה משום פקוח נפש מותר ולבריא אסור. ועוד אם לא העמידו דבריהם אצל חולה, אף בחול יהא מותר, ומי נימא בשבת לא העמידו אבל בחול העמידו, א"כ אף אנו נאמר בשבת עצמה התירו ולצורך החולה לא העמידו דבריהם, אבל למוצאי שבת שאין לו בו צורך יאסר, וכל שכן לבריא, וחלילה וחס שלא הותר אפילו לחולה עצמו אלא בעת הצורך בלבד דהיינו בשבת, הא למוצאי שבת חזר לאסורו, ודומה לנבלה לחולה שיש בו סכנה שאם נחרו לו בהמה לצורך, אם הבריא נאסרה עליו, וכל מה שתקנו חכמים והתירו כדרך שנהגה תורה נהגו הן באיסורי דבריהן, וכדאמרינן (פסחים ל', ב') כל מאי דאמור רבנן כעין דאורייתא תקון. ולענין התר בשולי נכרים לחולה בשבת, כבר שאל אחד מחכמי הדור את המחבר, כבר עברו כמה שמיטות, וכך השיב דדברים אלו שאינן אלא משום גזרת חתנות, כל שיש בו התר קצת התירו, כגון הפוך בגחלים, או הניח ישראל והפך נכרי או אפילו הניח נכרי והפך ישראל, דכל שאנו אוסרין עליו עד שיהא בו מעשה של ישראל, יש הכר ולא אתי לאיקרובי. וכן הדין בשבת, דכל שאי אפשר היום על ידי ישראל, ובשאפשר אין סומכין על בשולו, איסורו של שבת מוכיח עליו, ולפיכך התירוהו לו. ודוקא לחולה ובשבת, לפי שאי אפשר לו והקלו לו בזה, אעפ"י שתחלתו וגמרו ביד נכרי, ודכותיה בחול אסור לעשות כן אף לחולה. ומ"מ לא לגמרי התירו אלא מה שהצריך לו, דהיינו בשבת עצמו ולחולה עצמו, אבל במוצאי שבת אסור אף לחולה. ואף קדרה שבשל בה אסורה לחולה בחול, שלא מצינו איסור אפילו של דבריהם שלא תהא (חליפת) [פליטת] כליו אסור כמוהו, דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, וסתם יינן אסור ומשום בנותיהן הכלים אסורים וצריכין הכשר לפי מה שהוא כלי. ועופות שטופלין אותם (בביצה) [בבצק] שבשלו אותה הנכרי אף הבצק אסור, מפני שנבלע צירן ורוטבן בבצק, ואין אומרים אין חתנות במה שנבלע בבצק. וכן כתוב בספר התרומה.
ומכל מקום עם כל זה לא עלה תרוץ למה שהיה עיקר השאלה היאך אנו מתירין לאפות בתנור דשגר נכרי ואפה נכרי, אלא שלאחר מכאן כתב דלא חשיב בשולי נכרים כיון שזה מחוקי המלכות לאפות כולן פתן בפורני ואין אדם רשאי לקבוע פורני לעצמו, לא גרע מפת פלטר של נכרי במקום שאין פלטר ישראל, ועוד שהאופה אופה בבית מיוחד וכו'. אמר הכותב ארכבה אתרי ריכשי וליכא חד מינייהו דמשמע להו לאינשי, ואנא נמי לא ידענא הי מינייהו עיקר, אי טעמא דאין אדם רשאי לקבוע פורני לעצמו ולא גרע מפת פלטר בדליכא פלטר ישראל, אם כן מי שיש בידו פת שאפה ישראל יהא אסור בפת של בעלי בתי ישראל ונאפה בתנור. ועוד שבכל מקום רשאין לעשות לעצמן פת בכוביא, וכיון שכן יאפה בכוביא ולא יאכל פת של בעלי בתים אפילו של ישראל. ואי עיקר טעמא משום דאופה בבית מיוחד ואינו מתכוין לבשל לעצמו ולא לשום אדם מיוחד אלא למלאכתו לפי שהוא שכיר לאפות ולבשל לכל, אם כן שלקות של חנוני שאינו מתכוין לאדם מיוחד אלא למלאכתו לבשל ולמכור ולמלאכתו מתכוין יהא מותר, ואם מפני שהשלקות שלו אבל האופה אין הפת שלו, בודאי האופה יש לו חלק בכל הפת שאופה בתנור, אחד מעשרים או אחד משלשים וכיוצא בזה, ומתכוין הוא בודאי לבשל גם חלקו, והוה ליה כשותף. וגדולה מזו אמרו בישראל דקבר קרא באתונא ואתא נכרי ושדא סיכתא לאתונא, אי לאו דאמרינן דלאו לבשולי מנא קא מכוין אפילו קרא אסורא, ואע"ג דלא מכוין לה נכרי ולא ידע לה, וכל שכן הכא דמתכוין ליה לפת. ולאדם מיוחד דקאמר, איברא בשעת אפייה לאדם מיוחד הוא אופה, דהא ידע דהאי דראובן והאי דשמעון. ואי משום דמתכוין למלאכתו, אם כן מי שהשכיר נכרי לאפות לו ולבשל לו לשתרי, דלמלאכתו ולשכרו הוא מתכוין. ומאי דקאמר נמי טעמא דפורני בית מיוחד הוא ואין אוכלין בו ולא שותין בו ורשות הרבים לכל הוא ומשום כך לא חשיב בישולי נכרים, אם כן בית מיוחד ושאדם בוש לאכול בתוכו אין בו משום בישולי נכרים, ואם כן פת של בעלי בתים נכרים לשתרי, דאין כאן משום בישולי נכרים מכל אותן הטעמים שאמר. וכן השלקות ששולקין בשוק לא יהא בהם משום בישולי נכרים. סוף דבר אין בכל טעמיו ריח שיש לו עיקר. ומה שסיים דבריו וכל שכן פת שהיקלו בו, מה ראה שחזר והודה בו אחר שראה אותו (בשאמ') [בשאר] המחברים. אבל הטעם הראוי בו יותר הוא מה שכתב המחבר משם הרמב"ם ז"ל, שכך כתב הרב ז"ל אפילו לא זרק ישראל אלא עץ אחד לתוך התנור התיר את כל הפת שבו, שאין הדבר אלא להיות הכר שהפת שלהם אסורה. ע"כ. והוסיף המחבר על דבריו ואמר דמסתברא שאין לך כל קיסם וקיסם שאינו מוסיף בחום התנור ומקרב את אפייתו, וכ"ז מקולותיו של פת. ומנהגן של ישראל תורה היא. ע"כ. ולבשל על ידי עבדו ושפחתו של ישראל אסור כנכרי דעלמא, שלא חלקו בגזרותיהם, ואין הפרש בין עבד ושפחה לנכרי דעלמא, שאם כן אפילו (שפירו) [שכירו] לשתרי, (ובין) [ובן] מלכים לשתרי, דמן הידוע שלא יתחתן בו, ואין הדבר אלא משום איקרובי דעת ודברים אלו מביאין לידי קירוב הדעת.
